הדר בכר, בת 13, מתקדמת על כיסא הגלגלים בין כל אנשי הצוות הרפואי. מחיאות הכפיים מרעידות את המסדרון וגם את ליבה. סוף סוף היא משתחררת מבית החולים! הדר מחייכת חיוך מבויש ונרגש לעבר הצוות הרפואי שנעמד על רגליו לכבודה. רגלה המגובסת מלמעלה עד למטה מזכירה כל מה שקרה רק לפני שבוע.
באותו יום, כשפרצו המחבלים לקיבוץ שלה, קיבוץ בארי, הם תקפו גם את הממ"ד שבו שהו הדר ומשפחתה. אבידע, אביה של הדר, הגן בגבורה על הדלת שניסו המחבלים לפתוח. בזמן המאבק בני המשפחה נפגעו.
הדר נפצעה קל, אבל כשראתה את בני משפחתה הפצועים - היא ידעה שהיא חייבת לפעול והתקשרה למד"א. "אתם חייבים להגיע! כולנו נפצענו מהירי ואנחנו חייבים חילוץ!" היא שלחה למוקדנית את המיקום של הבית כדי שתוכל לכוון את כוחות ההצלה. למרות שגם היא הייתה כאובה מהפציעה שלה, היא התאמצה לחבוש את רגלו של אביה שנפצע מהירי. כמו לביאה היא ניסתה להציל גם את שאר בני משפחתה הפצועים. היא תקשרה דרך שלושה טלפונים במקביל בזמן שהמחבלים ניסו לפרוץ לממ"ד.
כשהבינה בכאב שאחיה ואימה נהרגו, הבחינה שאביה מתחיל לעצום את עיניו ולאבד את ההכרה. הדר, שעד אז ניהלה את ניסיונות החילוץ בלי הפסקה, הרגישה גל של פחד והחליטה שאת הדבר היקר ביותר שנותר לה היא לא מתכוונת לאבד. היא צעקה: "אתה לא משאיר אותנו לבד, אתם לא עוזבים אותי!"
והיא אכן לא איבדה אותו. אבל לא רק אותו אלא גם את התקווה. כשהגיעו שניהם לבית החולים היא הרגישה שעולה בה חיוך, למרות כל מה שעברה.
כל מי שרואה את הדר לא מבין איך למרות הכאב היא עדיין מחייכת. ברגעים כאלה היא מביטה באבא, שמחזיר לה מבט אוהב וגאה, ועונה: "חינכו אותי תמיד להיות שמחה ואופטימית, וככה אני מאחלת לעצמי ולמשפחתי להישאר. אני יודעת שבסוף אנחנו ננצח".
כתבה - רחלי מיס