סמ"ר שי היא משקית הת"ש (תנאי שירות) של גדוד 13 בגולני, וכשמה כן היא: המתנה של הגדוד. כל החיילים והמפקדים מכירים ואוהבים אותה.
ביום 7 באוקטובר שי התעוררה בבסיס בנחל עוז, כמו החברים שלה מגולני, שיצאו מהחדרים בפיג'מות ונעלי בית כדי להילחם במחבלים שחדרו לבסיס. בשעות הראשונות של האירוע כל אחד מהחיילים והחיילות במוצב היה חלק מהקרב, אבל אף אחד לא ידע מה קורה מחוץ לעמדה שהוא נלחם בה כרגע. האם ככה נלחמים בכל הגזרה? מתי יגיע תגבור של כוחות נוספים?
בימים כתיקונם התפקיד של שי הוא לדאוג לחיילים בכל מה שלא קשור ללחימה. היא מרימה טלפון להורים, בודקת מה נשמע בבית, מקשיבה לחיילים ועוזרת להם להתמודד עם האתגרים האישיים בשירות.
בזמן שהמפקד של שי היה עסוק בלחימה במחבלים הוא ביקש ממנה להתקשר לקצינים הבכירים ולספר להם מה קורה.
מאותו רגע שי הפכה לחמ"ל (חדר מלחמה) של חיילת אחת. אבל לשי לא היה חדר מלחמה משוכלל עם מצלמות ומחשבים וטלפונים מיוחדים שדרכם אפשר להגיע אפילו לרמטכ"ל. היה לה רק הטלפון שלה וממנו היא התקשרה לקצינים בבסיסים אחרים, תיאמה בין הכוחות ואפילו הזעיקה מטוסים שיפציצו את המחבלים. היא כיוונה את חיל האוויר למקום שהיו בו מחבלים והזעיקה מסוק שיפנה את הפצועים. בלי שי אי אפשר היה לנהל את הקרב, לחלץ את הפצועים, ולהודיע לכוחות שמחוץ לבסיס מה מתרחש. החיילים הגיבורים של גולני לחמו בנחל עוז כמו אריות עד שחיסלו את כל המחבלים.
הרבה מהם נפצעו ושי לא מפסיקה לדאוג להם גם עכשיו. היא מבקרת אותם בבתי החולים, מצחיקה אותם ועוזרת להם להתמודד עם החוויות שעברו. היא אפילו גייסה את אימא שלה לבוא לבקר פצועים כשהיא בעזה! ובכל פעם שהיא מגיעה לבקר, החיילים שמחים ויודעים: אין ספק, שי היא המתנה של גדוד 13 של גולני.
כתבה: עינת ברזילי