על ציר "צילינדר" וציר "קטשופ" שברצועת עזה נעים הלוחמים של גדוד 66 בחטיבת הצנחנים במילואים בדרכם להתקפה על יעד של האויב, בצפון חאן יונס. הלוחמים חוצים את הצומת ומתקדמים ולצידם צמד טנקים וצמד דחפורי 9D גדולי ממדים. השטח שלפניהם מכוסה במטעי זיתים צפופים ויפהפיים, אך הכלים הכבדים נאלצים לעקור אותם כדי לוודא שלא מסתתרים מאחוריהם מחבלים.
רס"מ נריה שאער, קלע מצטיין בחוד החנית, ממתין עם חבריו הלוחמים להיכנס לפעולה. מעבר לצומת יש מחפורת, עמדה צבאית חפורה באדמה שממנה יוכלו לירות ולהיות מוגנים.
לפתע נשמע פיצוץ אדיר. מטען חבלה רב עוצמה מתפוצץ בצומת, מטרים ספורים מנריה. אדמה ופיסות כביש עפות לכל עבר אך הוא שומר על קור רוח, ממהר להיכנס למחפורת ונושא עיניו לעבר העצים שנמצאים כ־15 מטרים לפניו ועוד לא נעקרו.
נריה בחור שלא מפספס. גם בביתו הוא שם לב לכל פרט חדש, מתכשיט ועד מגבת מטבח. גם את השכנה החולה הוא אינו מפספס ותמיד זוכר לשאול: "מה שלומך?" ו"איך את מרגישה?" נריה שם לב לפרטים הקטנים, וזה בדיוק מה שהוא מחפש בעודו רוכן על נשק הקלעים שלו אי שם במחפורת, סורק את האזור.
"זיהיתי משהו מנצנץ בין העצים", הוא מדווח למפקדו.
"אז למה אתם לא יורים?" נשאלת השאלה.
"אנחנו יודעים שהייתה כאן מחלקה אחרת לפנינו, אבל לא ראינו לאן הם המשיכו. אנחנו לא רוצים לירות עליהם בטעות", ענה נריה.
משניתן האישור נריה ושני לוחמים נוספים פותחים באש כדי לבדוק אם אכן יש סכנה. לאחר שלוש שניות של שקט, נפתחת עליהם אש חזקה ונריה נפגע. "כולם לתפוס עמדות ולהחזיר אש!" נשמעת הקריאה, אך עבור נריה כבר מאוחר, הוא נהרג.
"אם נריה לא היה מזהה את המחבל, מתריע ויורה לעברו – אי אפשר לדעת כמה נפגעים נוספים היו לפלוגה", מספר אלחי, סגן מפקד הפלוגה.
גם בקרב האחרון של חייו, נריה לא פספס.
כתבה: הדסה בן ארי