"עזוב את העמדה וחזור מייד לבסיס. זו פקודה!" קרא קול נחוש במכשיר הקשר שהחזיק תומר נגר בעמדת השמירה שלו, הסמוכה למוצב כיסופים. "יש מתקפה של מחבלים. אתה לא יכול להתגבר עליהם לבד!"
למרות שהיה חייל מצטיין, לתומר לא הייתה כל כוונה למלא את הפקודה הזאת.
ערב קודם, כשחיפשו מתנדב שיעלה לשמירה בשש בבוקר במקום חבר מהפלוגה שלא יכול היה לשמור, תומר היה הראשון שהתנדב. כעת הוא עמד לבדו בעמדת השמירה החשובה, הבונקר שבו הוחזקה כל התחמושת של הבסיס: רימונים, כדורים ואפילו טילים. בידו הנשק המיוחד שלו, מקלע נגב, ובו תחמושת של 675 כדורים. הוא ידע כמה כדורים יש לו. מעולם לא ויתר על אף כדור, למרות שכאשר סחב את מקלע הנגב במסעות, היה לו כבד. כבד מאוד.
גם במסעות הקשים והארוכים בתקופת ההכשרה שלו בצבא, כשלפעמים חיילים אחרים היו מורידים קצת תחמושת כדי להקל על המשקל, תומר הביע את מורת רוחו כלפיהם ונשא את כל התחמושת שהייתה במשקל של ילד גדול, 40-30 קילוגרם! הוא האמין שאם יסחוב יותר ויאמן את הגוף יהיה החייל הכי טוב, חייל שיודע להתמודד עם אתגרים, חייל שמוכן למלחמה.
והוא צדק.
"אנחנו צריכים להיות כמו יצחק שמיר, ראש הממשלה השביעי של מדינת ישראל, שחשב קודם כל על האזרחים ואחר כך על עצמו" אמר תמיד לחניכיו בבת ים, שם עשה שנת שירות לפני הצבא.
כשהמחבלים התחילו להתקדם לכיוון בסיס כיסופים, תומר ירה בהם בזה אחר זה תוך שהוא "מנגן" על ה'נגב', יורה כדורים בצורה מדודה ולא מבזבז תחמושת לשווא. לכל כדור של תומר הייתה כתובת והוא פגע בעשרות מחבלים ומנע מהם להיכנס לבסיס, עד שאזלה לו התחמושת והוא נפגע ונהרג.
תומר מיצה את כוח האש שלו, ועשה כל שביכולתו בשביל להציל את בסיס כיסופים. בזכות עמידתו העיקשת בבונקר, מוצב כיסופים עומד עכשיו איתן.
כתב: דותן שמעון